מי מטלטל את הסירה של אירופה?

תוך פחות מ־24 שעות חצו השבוע את הגבול לסאוטה (Ceuta) הספרדית בין 50 ל־60 אלף בני אדם, רובם צעירים ממרוקו, חלקם דרך מעבר הגבול וחלקם בשחייה סביב שוברי הגלים. עבור עיר המונה כ־85 אלף תושבים בלבד, מדובר במספר השווה לכ־70% מאוכלוסייתה. מרכזי הקליטה, בתי החולים ושירותי החירום קרסו כמעט בן לילה, והצבא והמשמר האזרחי גויסו להשתלט על המצב. לפי הדיווחים, בין כ־50 ל-70 בני אדם נהרגו במהלך ניסיונות החצייה. ביקשנו מפרופ' אדריאנה קמפ, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בפקולטה למדעי החברה ע"ש גרשון גורדון, לעשות לנו סדר באירועים.

עד כמה האירוע הזה הגיע בהפתעה?

מה שקרה בסאוטה אינו אירוע פתאומי. במשך שלושת העשורים האחרונים הפכה המובלעת הספרדית שנמצאת בקצה האפריקאי של מיצרי גיברלטר מאחד הגבולות המבוצרים ביותר של האיחוד האירופי - גדרות כפולות בגובה של עד עשרה מטרים, מצלמות תרמיות, חיישנים, אמצעי תצפית מתקדמים, סיורים ימיים ושיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם מרוקו - למוקד מתיחות מתמיד. דווקא בשל הביצור הכבד, כל פריצה שלו נושאת משמעות שחורגת בהרבה מאירוע מקומי.

הקטליזטור היה שילוב של כמה גורמים. גל שמועות וסרטונים ברשתות החברתיות שטענו כי "הגבול פתוח", לצד פרשנות מוטעית של יוזמה ספרדית להסדרת מעמד מהגרים, שהתפרשה כהזמנה להגיע.

אולם מעבר לטריגר מיידי זה, פרשנים רבים מעריכים כי הרקע עמוק בהרבה. בשנים האחרונות מתנהלת תחרות גיאופוליטית בין מרוקו לאלג’יריה על מעמדן כשותפות האסטרטגיות המרכזיות של ספרד ושל האיחוד האירופי, בעיקר בתחומי האנרגיה, הסחר והביטחון. הידוק היחסים הכלכליים בין ספרד לאלג'יריה מעלה את ההשערה שמרוקו הפחיתה זמנית את האכיפה בגבול כאמצעי לחץ דיפלומטי. לכן, האירוע בסאוטה אינו רק סיפור על הגירה. הוא גם סיפור על גבולות, על יחסים בינלאומיים ועל האופן שבו בני אדם הופכים לעיתים, בעל כורחם, לחלק ממשחק גיאופוליטי רחב בהרבה .

מעבר לפרנסה, מה באמת דוחף את הצעירים במרוקו לסכן את חייהם בים ובגדרות?

קל להסביר את מה שקרה בסאוטה במילה אחת: עוני. אך ההסבר הזה פשוט מדי, שכן העניים ביותר לרוב אינם מהגרים. מחקרים בסוציולוגיה של ההגירה מראים כי המניע העיקרי להגירה הוא תחושת קיפוח יחסי - הפער שבין הציפיות של האדם לבין האפשרויות הנגישות לו בפועל.

עבור הצעירים במרוקו, הפער הזה נוכח יום-יום. אף שהמרחק הגיאוגרפי לספרד הוא כ-14 ק"מ בלבד, הפער הכלכלי והחברתי נותר עצום. החיבור הדיגיטלי ההדוק, החשיפה ברשתות החברתיות לחיים באירופה, הקשר הרציף עם קרובים שהיגרו והשתייכות לתרבות גלובלית הרואה בניידות דבר טבעי — כל אלה מחזקים את התחושה שההזדמנות נמצאת "ממש מעבר לגדר". כשהציפייה לחיים טובים יותר פוגשת היעדר אופק מקומי, גם בקרב משכילים, ההגירה הופכת למוצא היחיד.

למה לספרד יש שטח באפריקה? האם זה נכלל באיחוד האירופי?

זה תלוי היכן מתחילים את הסיפור. אם שנת האפס היא המאה ה־17, סאוטה נראית כמו מובלעת אירופית באפריקה. אבל אם חוזרים עוד לאחור, מגלים שבמשך כמעט 800 שנה, בין השנים 711 ל־1492, שלטו שושלות מוסלמיות שמקורן בצפון אפריקה בחלקים גדולים של חצי האי האיברי. רק לאחר ה"רקונקיסטה" (Reconquista), הכיבוש מחדש של ספרד בידי הממלכות הנוצריות, התהפך כיוון ההתפשטות.

תחילה, סאוטה נכבשה בידי פורטוגל בשנת 1415, מתוך רצון לשלוט במצר גיברלטר ובנתיבי המסחר. כאשר פורטוגל וספרד התאחדו תחת אותו כתר, עברה גם סאוטה לשליטת הכתר הספרדי ומעמדה כמובלעת תחת ריבונות ספרד עוגן בהסכם ליסבון בשנת 1668  נוסף לסאוטה, גם העיר מלייה (Melilla) שבשטחי מרוקו של היום , נמצאת בידי ספרד עוד משנת 1497. הרקע הזה הוליד שני נרטיבים מנוגדים: עבור ספרד אלו ערים ספרדיות בעלות רצף ריבוני של מאות שנים; עבור מרוקו אלו שרידים של סדר קולוניאלי שטרם חלף.

כיום, סאוטה ומלייה הן ערים אוטונומיות ספרדיות והגבול היבשתי היחיד של האיחוד האירופי באפריקה. זו גם הסיבה שסאוטה הפכה במשך השנים למעין מעבדה של מדיניות ההגירה האירופית. זהו מקום שבו נפגשים היסטוריה, קולוניאליזם, ריבונות, ביטחון, הגירה וגיאופוליטיקה. ואולי זו התובנה המעניינת ביותר: המחלוקת על סאוטה אינה רק מחלוקת על שטח. היא גם מחלוקת על מאיזו נקודה מתחילים לספר את ההיסטוריה הפוליטית.

^{משקיפה על מיצרי גיברלטר. סאוטה הספרדית}

הנתונים אומרים שספרד מזדקנת, האם צעירי מרוקו יהיו בעתיד הפתרון למחסור בידיים עובדות?

התשובה הקצרה היא: במידה רבה, זה כבר קורה. ספרד היא אחת המדינות המזדקנות באירופה, ושוק העבודה שלה סובל ממחסור כרוני בידיים עובדות בענפים כמו חקלאות, בניין, סיעוד ותיירות. כדי לפתור את המשבר הדמוגרפי והכלכלי, נקטה ממשלת סאנצ'ז מדיניות הגירה פתוחה יחסית: היא הרחיבה מסלולים חוקיים, הקלה על הסדרת מעמד ואף קידמה רפורמה להסדרת מעמדם של מאות אלפי מהגרים. כעת, כשאחת הכלכלות הצומחות בגוש האירו נשענת על מהגרים כמנוע צמיחה, משלמי מסים ומאטי הזדקנות - מתגלה הפרדוקס האירופי.

ספרד היא גם מדינת קצה של מרחב שנגן, השומרת על הגבול החיצוני של האיחוד כולו. לכן, כל הקלה במדיניות שלה הופכת מיד לסוגיה יבשתית. האירועים בסאוטה, שהובילו את צרפת לתגבר בדיקות בגבול ואת איטליה להודיע על השהיית הסכמי שנגן, עוררו מחדש את הוויכוח על חלוקת האחריות. כך ניצבת אירופה מול מתח מתמיד: היא זקוקה למהגרים מאי פעם, אך מתקשה להסכים על זהותם ותנאי כניסתם – סוגיה שטוענת כיום זהויות פוליטיות ומכריעה מערכות בחירות.

אם מרוקו תמשיך להתפתח טכנולוגית, האם יכול להיות שבעתיד היא דווקא תהיה זו שתמשוך מהגרים?

בהחלט ייתכן ולמעשה, התהליך הזה כבר החל. מרוקו נתפסת לעיתים קרובות רק כמדינה שממנה יוצאים מהגרים, אבל כיום היא ממלאת שלושה תפקידים שונים במקביל: מדינת מוצא לצעירים שמבקשים להגר לאירופה, מדינת מעבר מרכזית עבור מהגרים ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה, המבקשים להגיע לספרד ומשם לשאר מדינות האיחוד האירופי, ומדינת חיץ (buffer state), עבור אירופה. במסגרת שיתוף הפעולה עם ספרד והאיחוד האירופי היא משקיעה משאבים רבים בפיקוח על הגבול, במניעת יציאת סירות ובהחזרת מהגרים מדרום לסהרה.

באמצעות המנגנון הזה, אירופה "החצינה" את ניהול גבולותיה אל שטחה של מרוקו. אבל זהו רק חלק מהסיפור. בעשור האחרון מרוקו משתנה במהירות. היא משקיעה בתעשיית הרכב, באנרגיה מתחדשת, בהייטק, בנמלי ענק כמו טנג’יר־מד ובתשתיות תחבורה. היא הפכה לאחת הכלכלות הדינמיות בצפון אפריקה, וכבר כיום מושכת עובדים, יזמים ומהגרים ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה. 

זהו תהליך היסטורי מוכר: כפי שספרד, איטליה ויוון היו בעבר מדינות של מהגרים והפכו עם צמיחתן למדינות יעד, כך מרוקו צועדת בנתיב דומה. אולי זו עוד תובנה חשובה מהאירועים בסאוטה - הגירה אינה עוד תנועה חד-כיוונית ממדינות עניות לעשירות. המפה מורכבת הרבה יותר: מדינות מחליפות תפקידים, נתיבי ההגירה משתנים, והגבולות הופכים לזירות של משא ומתן, שיתוף פעולה ועימות. במובן הזה, סאוטה אינה רק סיפור על הגירה. היא מקום מפגש של חלק גדול מהסוגיות המעצבות את המאה ה־21: גבולות מבוצרים, אי־שוויון גלובלי, הזדקנות אירופה, עליית אפריקה וגיאופוליטיקה של הים התיכון אך גם רשתות חברתיות, תנועות של דור המילניאלס ומקומו של המהגר, הזר, האחר בפוליטיקה של שייכות וזהות.

ולנו, המכירים את תלאות המסע ואת משמעותה של הזרות, יש היכולת להבין את מי ש מחפשים מקום מבטחים או מבקשים לעצמם חיים טובים יותר.

^{פרופ' אדריאנה קמפ (צילום: ויקיפדיה)}

פרופ' אדריאנה קמפ, מופקדת הקתדרה למדיניות חברתית ע"ש מוגולוף, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מומחית לסוציולוגיה של הגירה, אזרחות וגבולות.